רש"י מביא את דברי המדרש כי כל דיני תחילת פרשת כי תצא נסמכו זה לזה ללמד כי מי שנושא אשת יפת תואר גורר אחריו, שרשרת אירועים בתא המשפחתי: 

"אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו"

מדוע, הלא מי שיצא למלחמה לא יכל לשמור על עיניו ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ולכן התירה לו אשת יפת תואר ומדוע מעשה לקיחתה גורר אחריו שנאה וחינוך כושל של בן סורר ומורה?

העולם נחלק לשניים: אלו החושבים והמתחשבים ואלו הצודקים והאגואיסטים.

החושבים אלו האנשים שיודעים כי למעשיהם יש תוצאה עקיפה ולכן מדת הזהירות היא משוואה בכלי קבלת ההחלטות שלהם. בדרך כלל אנשים אלו מתחשבים ברגישות האחר, יודעים הם לחשבן כיצד כל מעשה לא יפגע בחולשותיו של הזולת.

לעומתם אלו הצודקים עומדים על שלהם, בין אם הרצון והצדק האישי שלהם פוגע בערכים או באנשים הסובבים להם בכל וויכוח ומדון הם לא יקבלו שום פשרה גם לא הקלה ביותר.

מסיבה זו אנו מצווים בפרשה לתת לפועל לאכול מכרם הענבים שהוא עובד בו, צדקת בעלות הממון לא מתירה לפגוע ברעבון האחר גם אם הוא שכיר בכסף, בניגוד לאדם עצמו רעבון רעך הוא הרוחניות שלך, שומה על הבעלים להתחשב גם בחולשת תאוות האכילה של האחר.

חולשת הלוחם צודקת ועל כן התורה מתירה לו את אשת יפת תואר אך הצדק בחולשת התאווה לא מונע את התוצאה, אתה יכול להיות צודק  מול התאווה והחולשה הרגעית אבל אתה יכול להגביר את השכל על הרגש ולראות את אפקט הדומינו.

הנאת הרגע מול קדושת תכניות וערכי החיים דורשת השתקה של הרגש המסנוור את מראה העיניים.

זכור! כל מעשה שאנו עושים גם אלו המותרים גורר אחריו תגובה, בלתי ניתן  להפריד בין מעשה לבין התוצאה בעקיפין או במישרין, כל מעשה קיצוני גורר אחריו תאונת שרשרת.

מי שעומד של שלו ולא מוותר גם הילד שלו שואה זאת יעמוד עם התאוות שלו על שלו וילסטם את הבריות. החינוך לעמוד על שלך גורר אחריו מעשים שיפגעו בקיומה הבסיסי של האנושות ולכן בן סורר ומורה מת על שם סופו.

הפרשה מלמדת אותנו כי אם כבר אתה נותן לעיניים לראות במלחמה מה שלא צריך לראות, כדאי שגם תראה את הנולד.

שבת שלום ומבורך!